מכירים את זה שאתם חוזרים הביתה בסוף יום ויש מלא עבודה בבית?! כביסות, כלים, ניקיונות…

כשאנחנו מסתכלים על המשך השבוע ועושים 'זום אאוט' - מה אנחנו צריכים לעשות?

לארגן את הבית.

כשאנחנו מסתכלים על הרגע ועושים 'זום אין' לרגע - מה בא לנו לעשות?

לשבת מול הטלוויזיה.

בכל משימה שהיא מאתגרת או לא נוחה יש את הפיתויים והצעדים שהיינו רוצים לעשות שיענגו אותנו לטווח הזמן המיידי (לשבת מול הטלוויזיה) ויש את הצעדים שיועילו לנו לטווח הרחוק יותר (לארגן את הבית).

התמקדות בטווח הרחוק שיועיל לנו, בתוספת "עידון" של מה שבא לנו בטווח זמן המיידי הוא המפתח.

מן הסתם שככל שניתן משקל לטווח הארוך הדבר יותר יועיל לנו, וככל שנתמקד בטווח הקצר יהיה לנו יותר עונג מיידי ופחות סיפוק ותועלת בטווח הארוך.

ככל שניתן משקל לטווח הקרוב אז עשינו מה שבא לנו עכשיו, אבל גם התחושות אשם וההלקאה העצמית יתחזקו בהמשך.

כמובן שלא נירצה להיות 100% רק על הדבר שישרת אותנו בטווח הרחוק ויועיל לנו, היות וחשוב שגם נהנה מהרגע. התמקדות רק בטווח הרחוק יכולה להוביל לחסכים ולתחושה שאנחנו מפספסים את ההנאות הקטנות של החיים.

הרעיון למצוא את האיזון בין הדבר שיועיל לי לטווח הארוך לבין הדבר שכיף לי עכשיו.

איפה זה תופס אותנו בתזונה?!

אתן מספר דוגמאות -

• ארוחת פינוק.

אם אני אוהב לאפה ו-בא לי כל יום לאפה. אני אוכל כל יום לאפה?! לא, זה לא יועיל לי.

מצד שני, אני אוותר לגמרי על לאפה לכל החיים?! ברור שלא, אני רוצה ליהנות מידי פעם מהלאפה.

• קינוחים.

אם יש לי אפשרות לקינוח עתיר קלוריות, אני אוותר?! בא לי כל יום, אבל זה לא מועיל לי כל יום.

אז לפעמים אוותר ולפעמים לא.

• כמות.

אני ביומהולדת ויש עוגה. אני אוכל 5 פרוסות עוגה?! בא לי ממש. אבל זה לא יועיל לי.

אז אני אסתפק ב1-2.

• רמת שובע.

אישתי הכינה קוסקוס לשישי. בא לי לאכול עד שאני אפתח את הכפתור. זה יועיל לי? לא.

אז אוכל קצת יותר מהרגיל אבל לא עד שייפתח הכפתור.

אלו רק דוגמאות וכל אחד צריך למצוא את האיזון שלו וכמובן שכל מקרה לגופו.

אז איך מוצאים את האיזון?

• בהתאם למטרות שלנו.

מתאמן אולימפי כנראה ייתן יותר דגש לטווח הארוך ולדיוק בתזונה ולכן יהיה קרוב ל-100% על הטווח הארוך ועל המועיל.

לעומת זאת, אדם ממוצע שרק רוצה להיות במשקל תקין והוא לא ספורטאי ימקם את הבחירות שלו איפשהו על 75% לכיוון ההטווח הרחוק והמועיל ו-25% לכיוון הסיפוק המיידי והטווח הקרוב.

• בהתאם למה שעושה בשבילנו את העבודה.

אדם צעיר שעושה הרבה ספורט ויש לו חילוף חומרים טוב יכול לאפשר לעצמו כל יום קינוח בכמות גדולה. אז אותו אדם יוכל לאפשר לעצמו יותר מה ש-בא לו.

לעומת זאת, אדם אחר מבוגר יותר שמעדיף לוותר על ספורט, החילוף חומרים שלו כבר לא טוב ויותר קשה לו לשמור על משקל תקין אז כנראה לא יוכל לאפשר לעצמו כל יום קינוח. האדם הזה יאלץ יותר לוותר על מה ש-בא לו ולתת יותר דגש ומחשבה האם זה יועיל לו.

 

כמובן שאין נוסחת קסם איך לעשות את הבחירות שלנו בין ה-מועיל לי ל-בא לי, ולעתים נצטרך לשחק עם זה ולעשות ניסוי וטעייה עד להשגת הנוסחה המתאימה לנו.

מה שבטוח לא נירצה לעשות הוא להיות 100% על טווח רחוק ובהתאם לכך להימנע ולהתבסס יותר מידי על משמעת וכוח רצון, ואז כשהתעייפנו מנטלית "ליפול" ל-100% למה שבא לנו באותו הרגע, ואז שוב כשנמאס לנו מהעלייה ויש תחושות אשם אז לחזור ל-100% הקפדה ושוב חוזר חלילה ואנחנו נכנסים למעגל אינסופי.

לכן, חשוב ליצור הרגל להפעיל שיקול דעת לפני הבחירות שלנו. דבר ראשון לעשות 'זום אאוט', להסתכל לטווח הרחוק, ואז לאזן בין הדברים שיועילו לנו וישרתו את המטרות שלנו, לבין הדברים שבא לנו ונהנה מהם עכשיו.